דבר לא העיד...

במבט חטוף, דבר לא העיד.., זיו פנייה, חיוכה, הליכתה האיתנה, הגאווה שניכרה בכל הלך תנועתה, גאווה שלעתים הרתיעה, ולעתים עוררה השתהות. ובכל מחוותיה, ובכל תנועה בה, ניכרת האצילות שבה.

במבט מקרוב גם לא ניכר, דבר לא העיד, תווי פנייה החזקות שהרבו לחייך, עיניה הסקרניות, גומות החן שבצבצו בפנייה כחסד לחן שבה, דבר לא העיד.

 גם מכרייה, לא ידעו כיצד לשרטט תווי מתארה, נדמה היה כי יצרה אין ספור פרסונות, אין ספור סקיצות שונות בראשם של אנשים ובכל זאת תווי מתארה לא היו נהירים, משהו בה היה שונה, אך עם זאת, בלתי ניתן היה לסמן שוני.

 יותר מכול הטרידה אותם התחושה, כי היא יודעת דבר מה, שלהם נסתר, הם הלכו אחריה, ספק מאמינים, ספק מוקסמים, ספק מוטרדים, הלכו אחריה בעיניים פקוחות מכורח התהייה. אך דבר לא העיד, גם לא טון קולה,, היה נדמה כי הוא בהיר וצלול כמים זורמים. גם לא המילים שבחרה בהן, יכלו להעיד,  היא להטטה בהם כמלאכת קסמים.

לעתים בחרה במילים גבוהות, לעתים בחרה במילים נמוכות, לעתים חיברה ביניהן בחוט של קסם, ולעתים התעטפה בשתיקה. גם לבושה, מחלצות בגדייה וגם מצנפת יופייה, לא אמרו דבר..

 מה יכול כבר להעיד? באהבותיה, הייתה עם יד אחת מחבקת ויד אחת בכיסה, הדואליות לרוב גרמה לאהוביה להתאהב בה עד כלות אך גם לבקש את ידה בתוקפנות, אותה יד שכנדמה שמרה דבר מה בכיסה, כיד שאחזה בידית דלתות ליבה.

 היא לא הייתה ככל הנשים, משהו בה לא היה מוכן לתחושת ההקרבה שהתבקשה מכל אישה, היא גם לא ביקשה זאת, דבר שגרם לתרעומת מצד אהוביה, היא לא ביקשה לסעוד לבבות, וכששאלו לרצונה, לא אמרה דבר, כנדמה ביקשה למגר בשתיקה מילים שניסו לפרוץ... 

כשהתבקשה לתשובות, ענתה בשאלות, כשבחרה לשאול היה נדמה כי זו הונאה, התשובה ניכרה מעייניה, מרחש ליבה. דבר לא העיד,

 ובנבכי החיים בו ביקשו רוב האנשים עדים, עדים לחיים, עדים לחוויות, לשגרה, לאהבות, ולאכזבות, היא לא ביקשה, ולו עד אחד. כנדמה בחרה להיבלע בתוך ההמון, בתוך הרחובות, בתוך כורח התנועה, היה נדמה כי ביקשה מהניכור שייכות, ומהשייכות ניכור...

 דבר לא העיד, כי נבגדה היא. לעתים אמרה שחיוך ינצח זילות, כנדמה ביקשה לנצח ביד רמה על זילות הבגידה.

 אך דבר לא העיד כי נבגדה היא על ידי חלומה, נבגדה על ידי חלומה שלה....

 

     צילום:נטלי חסין