פרילנסרים בעולם האהבה

העולם נע על ציר הקפיטליזם וכולנו משמשים כברגים קטנים בזמנים מודרנים.
ולא, אין בנו אפילו את החן של צ'רלי צ'אפלין, סתם ברגים צרכניים שסובלים מעייפות, התיימרות ובד בבד נואשות מודחקת.

אבל כן, יש בנו את תחושת המהגר הקטן של צ'אפלין, מהגרים זרים בתוך המושג הארכאי שנקרא "קביעות". הרי רובנו מחזיקים במקצועות חופשיים, פרילנסרים עצמאיים וגאים. פרילנס הינו מושג ידוע בעולם החופשי, פרלינס שווה ערך למקומות עבודה ארעים, לשוטף 30, שוטף 60  ולמרדף תמידי אחר ההכנסה הבאה.

כך או כך, מושג הקביעות הלך ונעלם, אך כפי שמוסד הנישואים פושט רגל וחוגג כל יום מחדש תשואה חדשה, גם אנחנו נמצאים בקו התפר המתעתע בין פשיטת רגל לאמונה. אז נכון, אנחנו נהנים מעצמאות, כי, הי, כולנו נשמות אינדיבידואליסטיות, אינדיות ולכולנו יש כשרון ש"העולם הנבער" עוד לא שמע עליו. הבעיה היא שמושג הפרילנסריות גלש אט אט, גם לחיי האהבה.  

כיום, ניתן לראות פרילנסרים במשרה מלאה במגרש הרגשות. אינני מייחסת זאת רק ביחס לרווקים אלא גם לעולם הדמדומים ששמו נישואים. גם שם, מושג הפרילנסריות הוטבע. אנשים יכולים לחיות תחת קורת גג אחת ולנהל חיים נפרדים במקביל, כל אחד פרילנס לעצמו. בשם מה? בשם קידוש האינדודואל או יותר נכון הנרקיסיזם.  

בעולם הרווקים הפרילנסריות חוגגת, כמובן שאף אחד אינו יוצא מהארון ומצהיר בגאווה "אני פרילנס גאה", לרוב כולם תרים אחר המושג הארכאי "זוגיות". למרות, שהזוגיות אינה נעלמה מהעולם היא רק מנוהלת בצורה שונה.
כיום, הזוגיות זמינה, נגישה ועם זאת כל כך חמקמקה. המלחמה מתחילה כששני אנשים עם רגשות נפגשים לדון באפשרויות, אך בפועל הם מחפשים את אפיקי הבריחה, וכך אט אט נמוג החלום האוטופי שנקרא זוגיות.  

הפחד להתחייב, נובע מהפחד להתחייב לעבודה, לחברות ולאהבה. הדינאמיות נדמה כיום בעוכרנו ואינה נותנת מנוחה. הזמינות והתכיפות גורמים לנו להיות נוודים, פרילנסרים, מהגרים בעולם האהבה. תחושת הזרות נובעת מהפחד מהסימביוזה מהקרבה ועם זאת הכמיהה עושה בנו שמות.  

הכמיהה לאושר..., אך מהו בעצם אושר? האם האושר חבוי ברזי עולם הפרילנס? או ברזי עולם האהבה, הסימביוטית, הקבועה? שאלה שנדמה שאין לה מענה. אולי המענה טמון בעובדה כי יש רבים התרים אחר זוגיות. אם פעם מישהו/מישהי לא היה מתחתן או לא נמצא במערכת יחסים, החברה הייתה מתייחסת אליו כעוף מוזר. אומנם, גם היום יש עדיין שמרימים גבה, בעיקר אלא מהדור הסוציאליסטי שידע מהו צנע ומהו סוציאליזים. לך תסביר להם שאנחנו פרילנסרים, המשפחות פרילנסריות וגם הילדים נדמה כיום פרילנסרים.

בעולם הפרילנסרים ישנו גם מרכיב נוסף, הרהורי החרטה והאמביוולנטיות. האם באמת אנחנו צריכים לתור אחר "הפרויקט הבא" או אולי כדאי שנשאף לקביעות? האם הקביעות היא בלתי אפשרית בעולם ארעי? או  שאולי אנחנו סתם חמדניים?  

בינתיים אנחנו רק צוברים שאלות, חיים במחזור מעגלי של שוטף + תהייה, חרטה, אמביוולנטיות ושאיפה עצומה לחוויה הבאה. הרהורי החרטה נובעים מעולם הרגש המורכב.הרי יותר משאנחנו בוחרים לאהוב אנחנו בוחרים להאמין. אך אליה וקוץ בה, בעולם הפרילנס קשה להאמין ועם זאת, עדיין קיים בנו המושג הארכאי, השאיפה להאמין.  

בנוסף, אין דין ודיין בעולם הפרילנס. אין מי שיגן על זכותנו, שם הכול אפשרי. האפשרות תמיד נושפת בעורפנו ואינה מניחה. אנשים הופכים לרדופים, חסרי שקט פנימי, חסרי שלווה, נמצאים תמיד בקו התפר בין תנועה לעצירה. המעגל סובב וסובב, לרגע אנחנו מאושרים שיש לנו מצבור של חוויות אך בד בבד יש את תחושת הריקנות, כי בעולם הפרילנס – אהבה, אין מי שיכיר בכך, כולם נעים בעצם על אותו ציר של זרות, זרות שהינה בעצם בדידות.   

אז למי אנחנו מגישים חשבונית? איזה ערך מוסף יש? אולי החוויה הבאה..., אך לדעתי אין בזה משהו נוסף, אלא רק אשליה אופטית שגורמת לנו להעביר חיים שלמים עם כמיהה בלתי ממומשת. התשלום הוא הכרה של רזי העולם ורזי האהבה על כל צורותיה. הגירעון הוא שאין לנו אמונה במחר והבדידות, פועל יוצא של הארעיות. בדידות שרק גורמת להיות יותר ויותר בגירעון, בחוסר אמונה, אך עם זאת במרדף תמידי אחר החוויה הבאה.

החוויה שאולי "תגאל" אותנו לכמה חודשים, שנים..., תגאל אותנו מהנטייה "המעצבנת", האבולוציונית, לקיבעון, לאמונה ולאהבה.     

צילום:נטלי חסין